פתיחה מהגאון הקדוש המחבר זצוק"ל מזקנים אתבונן מאבינו יעקב אשר נאמר בו (פ' ויצא) ויקץ יעקב משנתו ויאמר "יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" ובפי פשוטו נראה כי אבינו הקדוש ציער עצמו על כי לא התפעל נפשו ממעון השכינה להיות ירא וחרד, אם שעיני החומרים לא ראו ולא ידעו מאומה נפש האדם אשר ממעל חצובה מאלי' תרגיש, ע"ד אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו ומחמת זה חשב אבינו הזקן פן אין נשמתו שלימה ח"ו כי לא תרגיש במקום מחצבה, שם זאת על לבו מאד, זאת בהעלותו על לבו בא לו התפעלות אמיתי, "ויירא" הרגישה נפשו, ע"כ "ויאמר מה נורא המקום הזה", ויש להמשיך סיפא דקרא אין זה כ"א בית אלקים וגו', שנשא ק"ו בעצמו אם כך התעוררות בא לאדם בעמדו במקום בית א' ומה יעשה אדם בעמדו לפני כבודו ית' בעצמו והבן כ"ז: ב) לזאת יחרד לבב אנוש ארצו אם בחיר שבאבות אחזו חלחלה בעמדו על מקום המיועד להשראת השכינה, אף כי אם יחשוב לעמוד על אמיתות תורתו אשר ה' נתן מפיו את אשר הי' אמון אצלו אלף דור, שראוי להיות ירא וחרד ונבהל פן יפגום ח"ו בדקדוק אחד, כמשל המלך אשר נתן ליד א' מעבדיו לשמור טבעתו אשר חותם בה והזהירו מאד לבל יעלה עלי' שום חלודה או טשטוש ולא יוליכה למקום טינופת כי זה פגם בכבוד המלך ואל יעשה בה שום פחת אף נקודה קטנה שבקטנות, ויזהר בכל אבנים טובות הקבועים בה, עבד המלך הלא שם נפשו בכפו להניחה בחדרי חדרים סגור ומסוגר, בחשבו פן האויר יזיקה ויעלה בה כתם או שים פחת ח"ו, והי' כי יבא אליו א' מפרתמי המלך לבקשו להראות לו דבר נחמד הלז לא יטה לו אוזן. והנמשל מובן אשר כפי שכל האנושי יתחייב אם הקב"ה ממה"מ הרבה ענותו לתת חמדה גנוזה אשר הי אמין אצלו יום יום אשר כל שרפי מעלה חמדוה כאמרם תנה הודך על השמים, ולא מילא משאלותם רק שם מגמתו לתת אותה לאיש חומרי אשר מעפר יסודו, וכ"ז למען טובו עם בריותיו להרים מאשפות אביון לתת לנו אוצרו הטוב, א"כ יבהל רוח אנוש לעסיק בה לטייל בארוכות וקצרות כחפצו, איש ואיש כפי הבנתו, פן ח"ו יפגום בה לגלות פנים בתורה שלא כהלכה או ח"ו יקטוף מלוח עלי שיח להפסיק ממנה בשיחה בדברים בטלים וכהנה רבות: ג) א"כ הי' הדעת נותן להיות חמדה גנוזה, יחידה, בירכתים תרדם, אין דורש ומבקש לה, ובאמת זה גנות גדול מאד, הכי לזאת ניתנה מן השמים ברעש וקולות, האם לשמרה ניתנה לגו, האם הקב"ה צריך לנו לשומרים הלא רק לפרסם אלקותו לטובתינו ולטובת הרוצים לחפות תחת כנפיו להתגייר מבין האומות, ע"כ האדם השלם מחויב לשגות באהבתה תמיד, ולענות לכל הדורשים מאתו דבר ד' בפי יד ד' הטובה עליו, ויזהר בכל הדקדוקים בלי ח"ו לפגום בכבודה כפי היותר אפשרי בחק אנושי, וילמוד מוסר לנפשו באם יסע למרחקים למסחר למען המציא טרף לנפשו החומרית ואם אין בידו מאומה ויצטרך ליקח בהקפה מחבירו, כמה יצטרך ליזהר בלי להפסיד ממון חבירו, ובכמה סכנת דרכים מכנים נפשו רק למען חיי שעה, ואיך לא יעשה לכבוד נפשו היקרה לעשות את אשר בכחו, ואמרנו דרך הלצה ב' שאלות ששואלין לאדם ביום הדין נשאת ונתת באמינה קבעת עתים לתורה (שכת לא.) דהיינו אם יתנצל האדם עצמו על עזיבת התורה באמרו כי יראתי פן אפגום בה כהנ"ל, לזאת שואלין נשאת ונתת באמינה היינו מדוע לא יראת לעסוק במו"מ פן לא תעשה כראוי, הואיל ונוגע לעצמך והנוגע לכבוד שמים יראת: ד) וצריך האדם שיקנה לעצמו מדות הגונות ותרומות, להרגיל בהם עד שיהיו אצלו טבע ממש [*ועי"ז ילך לבטח דרכו ביגיעו בתוה"ק מבלי פחד פן יפגום בה כו' כהנ"ל סוף אות ב]: ראשונה מדת ענוה אשר היא היתד הגדול לבעלי תורה אשר בעונות רוממות לבב תאבד נפש יקרה, כי יתפאר ע"פ עצת היצר באמור לו ראה כי דבריך נכוחים וישרים אין בהם נפתל ועקש, דברי פיך חן, מבטא לשונך מה נעים, אשר זאת הוא עצתו העמוקה ללכוד כרשתו בעלי מדע אשר לא יכול להסיתם בדבר עבירה מפורסם כי ימחצו את ראשו, אך בדבר זה יכול להם בחלקת לשונו שאין זה עון רק אמת ונכון. ועד"ז אמרנו לפרש הפסוק שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי טו כג), היינו אם האדם דורש ברבים ולבבו יתרחב בקרבו על מענה לשונו הנעים גם כי יודע לומר דבר בעתו כפי מקרה הזמן ויקלסוהו כל שומעיו. מה טוב, כלומר מה זה טוב, הכי יקרא טוב מה שהאדם עושה לכבוד עצמו: גם אמרנו כוונת הפסוק הגיד לך אדם מה טוב ומה ד' דורש ממך גו' והצנע לכת גו' (מיכה ו ח) היינו אם האדם מגיד לך ומפאר עצמו על כל הטוב אשר עשה, מה זה טוב, ומה ד' דורש מה רצונו, הצנע לכת וגו' היפוך ההתפארות היא הכנעה, וההצנע לכת יורה על ההכנעה שאינו חומד כבוד על מעשיו הטובים, ועי' שערי תשובה לרבינו יונה, [*א"ה אין באפשרותי להעתיק כל מ"ש כאן בכי"ק רבינו הגאון הקדוש זי"ע, והנני מעתיק מקצתם מה שלקטתי מד"ק והוכרחתי לשנות הלשון קצת]. ה) הנה נודע שיש צדיקים הטובים מרחם ויש שנולד במזג רע והגביר על מדותיו ונעשה טוב, זה מעלה נפלאה למאוד, וכאשר פי' על מאמר לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו (תענית כח.), היינו דר' עקיבא הי' מעביר על מדותיו שהי' מזגו לא טוב והוא העביר על זה, ובזה יש לפרש במס' אבות (פ"ב) בחשבו מעלות התנאים וקאמר ר"י בן חנני' אשרי יולדתו, ואטי כל הנך אחריני לא אשרי יולדתם, אך י"ל שזה נולד קדוש מרחם, לז"א אשרי יולדתו היינו הוריו היו טובים [ואין זה בגדר לומר ח"ו האביהם של האחרים לא היו טובים, רק מפני שלפעמים כל מחשבות קדושות בשעת הזיוג לא יועילו כמבואר בספרי קדושים], ועד"ז יש לפרש המדרש ילקוט (כמדומה שראיתי במפרשים שהביאו המדרש) והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה (בהעלותך יב ג), איתא במדרש ולא מאבות, ולכאורה קשה הא מבואר (חולין פט.) גדול שנאמר במשה יותר מבאברהם דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ואילו במשה כתיב ונחנו מה, שחשב עצמו כאין לגמרי, א"כ מדוע לא מאבות, ולהנ"ל י"ל דה"פ זה שזבה להיות מבחר היצורים אשר על כל פני האדמה בתכלית שלמות המדות, מחמת קדושת אבותיו לבד לא הי' מגיע לזה רק בצירוף עוצם יגיעתו יותר מכח אנושי, וז"ש לא מאבות, גם יתפרש עד"ז מאמר אלי' (מ"א יט ד)